הדרך שלה

לפעמים אצה רצה, לפעמים לרגע עוצרת, לפעמים בזיג זג הולכת, לפעמים כמו סוס דוהרת. לפעמים על אבן מטפסת, ומיד ממנה מנתרת, לפעמים על שתי רגליים קופצת, מנסה לתפוס צמרת. לפעמים מריחה פרח רענן, לפעמים אצטרובל אוספת, לפעמים מהעץ של השכנים, תפוזון כתמתם קוטפת. לפעמים מרימה אבן קטנה, שעל המדרכה בשלווה נחה, לפעמים מהסה את הכלבלב

כל עוד חלב נוטף מחיוכך

  קשה לי. כואב לי. השבוע תכננתי להעלות פוסט אופטימי על יום הולדת (זה שחגגתי לפני פחות משבוע), אבל אני פשוט לא מסוגלת להעביר בשתיקה את הימים האחרונים. לא מסוגלת להתעלם. לא מסוגלת שלא לחשוב על האנשים הפיצפונים שנגדעו מהעולם. האוצר שלי שוכבת עכשיו בלול, שקועה בצעצועים ובמנגינות שמחות. תמימה כזו. ודמעות מציפות את עיניי.