כל עוד חלב נוטף מחיוכך

  קשה לי. כואב לי. השבוע תכננתי להעלות פוסט אופטימי על יום הולדת (זה שחגגתי לפני פחות משבוע), אבל אני פשוט לא מסוגלת להעביר בשתיקה את הימים האחרונים. לא מסוגלת להתעלם. לא מסוגלת שלא לחשוב על האנשים הפיצפונים שנגדעו מהעולם. האוצר שלי שוכבת עכשיו בלול, שקועה בצעצועים ובמנגינות שמחות. תמימה כזו. ודמעות מציפות את עיניי.