בראוניז ללא גלוטן – קינוח מושחת לפסח

השנה חגגנו את ליל הסדר קל"ב, אצל ההורים של האישלי, שזה תענוג כפול. גם כי בהלוך לא היו פקקים וגם כי בחזור בתוך פחות מעשר דקות הגענו הביתה והילדים כבר היו במיטות. בכל מקרה לענייננו – השנה הופקדתי על הקינוח. ואני שאוהבת אתגרים קולינריים, החלטתי שממש בא לי להכין בראוניז שוקולדי מושחת וטעים. אבל מצד

פנקייק לילדים – חביתיות טעימות ברגע לקטנים ולגדולים

קרה לי (לא פעם) שניגשתי להכין לפיצית את ארוחת הערב, מתלבטת מה להכין ומפהקת לנוכח האפשרויות הסטנדרטיות. חביתה? ביצה וירקות? שוב דייסה? או פרוסה עם אבוקדו? משעמם לי! ואם לי משעמם, אז אני בטוחה שגם לפיצית. אומנם לאחרונה הגלוטן והלקטוז חוזרים (לאט לאט) לתפריט, אך כשנעדרו ממנו לחלוטין, הקושי לגוון את ארוחת הערב היה פי

מרק אפונה סמיך שעושה חשק לעוד

שמתי לב שבתקופה האחרונה, מאז שפיצית אוכלת (כמעט) הכל, אני נהנית יותר להכין אוכל, לה ולנו. יותר מזה, לפעמים (אבל רק לפעמים) ממש מתחשק לי לבשל, שזה בכלל מוזר, כי מדובר בתחום שמעולם לא היה "כוס התה" שלי (אני בכלל טיפוס של קפה). אבל כשמתחשק אז מתחשק וכבר תקופה שממש התחשק לי להכין מרק אפונה

יום הולדת חגיגה נחמדת – מתכונים

כמו שסיפרתי בפוסט האחרון, לאחרונה חגגנו את יום ההולדת הראשון של פיצית בפסטיבולדת צבעוני כפול. כיאה לפסטיבולדת צבעוני שמכבד את עצמו, דאגנו לקיבתם של הגדולים (כמו גם של הקטנים) במגוון מאכלים צבעוניים, רובם ללא גלוטן (ללג) וללא לקטוז (ללק). המתכונים לפניכם. על שולחן המלוחים כיכבו – * מיני קישים בשלל טעמים (בטטה, בצל, פטריות, אנטיפסטי,

פסטיבולדת חגיגה נחמדת – חלק א'

כפי ששיתפתי לא מכבר, לאחרונה סגרנו שנת קיום ראשונה לפיצית, ואיתה גם שנת הורות ראשונה שלנו. במקור כשחשבתי איך נחגוג את המאורע, תיארתי אירוע מצומצם ואינטימי, קצת חברים טובים עם ילדים בני גילה, קצת משפחה קרובה, קצת אוכל טוב ואולי איזו עוגת יום הולדת נחמדה. איכשהו, מכורח הנסיבות, וייתכן אף בשל העובדה שלא עשינו בזמנו

מרק תירס סיני בטעם של פעם (ללא גלוטן וללא לקטוז)

לאחרונה עלה החשד שהקטנה אולי רגישה ללקטוז ו/או לגלוטן. אז לאחר התייעצות עם רופא הילדים, החלטנו לנסות שבועיים ללא גלוטן וללא לקטוז. אך מאחר ואני מניקה, הוחלט שגם אני אצטרף לדיאטה החדשה, כדי למנוע מצב שבו תקבל ולו כמות מזערית דרך חלב האם. מוכרחה להודות שזה מאתגר, בעיקר בשבילי. ראשית כיוון שאחד הויתורים ה"כואבים" יותר