בגדי הריון בפעם הראשונה – ספק-טוניקה ספק-גופייה

כמובטח, השבוע אכן ערכתי את ביקורי הראשון בחנות בגדי הריון. ביקור שהיה מבחינתי הפתעה לטוב ולרע. "מעשה שהיה כך היה" –

השבוע ביקרתי חברה טובה, שבין עיסוקים אלה ואחרים (שלי ושלה) יצא שלא התראינו קרוב לחודש (מאוד לא אופייני לזוגיות שלנו). לאחר ששבענו מארוחת צהרים בקניון, החלטנו להסתובב קצת בין החנויות. בראש אני כבר שומעת את קולו של האיש (שבכלל "מבלה" במילואים), מאיץ בי לקנות שמלה חדשה – כי על הקיימות כבר די "חרשתי".

נכון, זה נשמע לגמרי כמו מצב של "בן זוג אידיאלי", האיש מבקש ממך לקנות בגדים חדשים – נשמע כיף לא? אז זהו, שממש לא! כנראה שבמצב נורמאלי לא הייתי חושבת פעמיים! אבל עכשיו? לכי תסבירי לו שזה לא כל כך פשוט, שזה לא כיף למדוד בגדים כשכל כך חם לך וזה ממש לא נחמד כשכלום לא עולה על הבטן העגלגלה שלך – ובכל זאת, החלטתי שלא להתווכח עם הקולות שבראש (מישהו אמר אברבנל?) ולצאת לתור את הקניון.

וכך, מצאתי את עצמי נכנסת (בהיסוס רב, יש להדגיש) אל החנות הפינתית בקניון, חנות בגדי הריון. חנות די קטנה בסה"כ ובלי הרבה מבחר ("עונת מעבר" תירצה המוכרת). בעוד אני מפשפשת בין הקולבים המשמימים, פגשו עיניי בספק-טוניקה ספק-גופייה ארוכה וכסופה.

חברתי היקרה דחקה בי "למדוד, למדוד" ואני מצידי הגבתי בפרצוף לא מאוד מרוצה (שכן עוד לא ממש עברתי, כך מסתבר, את שלב ההפנמה בנושא בגדים במידות גדולות). המכירים אותה יודעים, שקשה לומר לה "לא", ולכן החלטתי להמשיך במגמת הוויתור בה התחלתי ונכנסתי לתא המדידה, למדוד לראשונה בגדי הריון.

כיוון שלבשתי שמלה (איך לא?), חברתי מיהרה לשלוף מהמדף טייץ תואם – כדי שאוכל לראות את ה"טוטאל-לוק". האמת, קודם למדידה, פרט למידה לא ראיתי הרבה הבדל בין גופייה ארוכה מרשת אופנה אחרת לבין הגופייה הזו – זה לא שהיה לה עיצוב מיוחד להריוניות או משהו כזה. אבל איכשהו עם הטייץ (בתוספת חגורה דקה ודמיונית מתחת לחזה), היה לה פוטנציאל והיא אפילו החמיאה לגופי המתעגל.

וכך, בזכות הרבה עידוד מצד החברה ("אני לגמרי לווה אותה ממך כשאהיה בהריון") וגם מתוך שאיפה להתגבר על תסביכיי הנפשיים בנושא משקל וגוף – החלטתי לרכוש את בגד ההריון הראשון שלי, ספק-טוניקה ספק-גופייה. ומכיוון שאנחנו "רק" בתחילתו של החודש החמישי ודרך ארוכה עוד לפנינו – החלטתי שאם כבר אני קונה את הגופייה, אולי גם אעשה "כרטיס חברת מועדון" – ככה "על הדרך", שיהיה, או כמו שאומרים אצלנו בפולנייה – ליתר ביטחון.

עקב האכילס שלי

הבטן התופחת לאיטה מתחילה להשלים פערים עם החזה הענק (שמאז ההיריון גדל למימדים לא הגיוניים בעליל) והרגליים סוחבות מיום ליום יותר ויותר משקל. עד כה הסתדרתי עם השמלות הישנות שבארון, שלמזלי נהדרות עכשיו בקיץ הלוהט שלנו, אבל כנראה שבלית ברירה ובקרוב מאוד אצטרך לעשות את המעבר הבלתי נמנע לבגדי הריון (בעיקר כי מרבית הג'ינסים שבארון כבר לא ממש עולים עליי) ולנעלי "נוחות".

אני חייבת להודות שאני קצת חוששת והרבה מתוסכלת מהמעבר הזה. נכון, אני בטוח לא ההריונית הראשונה שעוברת את המשבר הזה. אבל בשבילי המעבר הזה מסמל את התגשמות החששות הכי גדולים שלי והוא ההוכחה הרשמית לכך שהגוף שלי כבר ממש לא בשליטתי. וזה לא שאני חלילה מתלוננת, אני שמחה על ההיריון ועל החיים הקטנים שמתפתחים לי בבטן וכל זה יפה וטוב, אבל…

פתאום אני מבינה שמישהי אחרת אוחזת פה במושכות, והמישהי הזו היא כבר לא אני! המישהי הזו בעלת תאבון של פילה ואם היא לא תאכל כל X זמן – אוי ואבוי! המישהי הזאת גורמת לי לבכות בלי סיבה ולהתעצבן מהדברים שבעבר היו חולפים לידי. ואם כל זה לא מספיק המישהי הזאת הגדילה את מימדי תוך זמן קצר מאוד והשאירה אבק לדיאטה הקפדנית של "לפני החתונה".

או אז מגיעה ההבנה, מגיע הרגע בו אידיאל הרזון והיופי (שעבדת עליו כל כך קשה עד היום) מפנה מקומו לנוחות קודם ולפני הכל. אז נכון, שאומרים שנוחות ויופי לא בהכרח סותרים זה את זה, אבל. וכך מצאתי את עצמי בשבוע שעבר, כנראה מתוך ראייה כמה חודשים קדימה, ואולי בכלל מתוך הפנמה של מצבי החדש, רוכשת לעצמי את נעלי ה"קרוקס" הראשונות שלי.

הראשונות שלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני, שמאז שאני זוכרת מטפחת את תסביך הגובה (1.64) שלי. אני, שהייתי בטוחה שלא אוותר על נעלי העקב עד לחודש שמיני (ותודה לסרטי הקולנוע שהביאוני עד הלום – ע"ע "למה לצפות כשמצפים"). ואני, שכאשר התחלתי לצאת עם בן זוגי (לימים בעלי היקר) שיחיה, כל כך שמחתי שהוא גבוה ממני ביותר מראש (בעיקר אחרי זוגיות ארוכת שנים עם בן זוג שהיה נמוך ממני ואילצה אותי לוותר על תשוקתי העזה לעקבים). אני.

שנים שהחברה קיימת בשוק, שנים ששמעתי המלצות כאלה ואחרות על הנוחות המדהימה של הנעליים שהם מייצרים. שמעתי, הבנתי, אך מעולם לא תכננתי לרכוש כאלה לעצמי. פעם ראיתי את הנעליים שגיסתי קנתה והמליצה בחום: נעלי בובה שחורות (ושטוחות), עדינות ואפילו, אפשר לומר – יפות. אמנם התעניינתי, אבל גם במקרה זה לא ביצעתי רכישה.

מתאים לי?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והנה הפלא ופלא, בשבוע שעבר (בעזרתם האדיבה של 50 שקלים, הנחה מחברת האשראי וגם קצת אומץ שאספתי), עשיתי זאת – לראשונה. ומה אתם יודעים, גיליתי שנוחות ויופי אכן לא סותרים. מעבר לזה, שיש סיכוי גדול מאוד, שהגב שלי (שכבר עכשיו מתחיל עם כאבים) יודה לי בעוד 4 חודשים. מי יודע, אולי בשבוע הבא אבקר בחנות לבגדי הריון…

לפוסט המקורי בסלונה – לחץ כאן

ברוכים הבאים למועדון הורוד!

קודם כל, אני מרגישה שמחובתי להשלים פערים מהפעם שעברה. אז ככה, יש לנו בת! איזו התרגשות!!! הבדיקה עצמה הייתה מיוחדת ומרגשת מאוד (למרות ועם כל הקיטש שבדברי).

זה התחיל כבר בבוקר הבדיקה, בהתרגשות מכך שסופסוף נגלה מה אני מגדלת בבטן. זה המשיך בנסיעה מרתקת למכון של קופת החולים, כי בתור חילונים גמורים הנסיעה לבדיקה, שבמרכז שכונה דתית, הייתה לנו כמו ביקור בארץ זרה. ההתרגשות כמובן הגיעה לשיאה בבדיקה עצמה, שצולמה בווידיאו על-ידי הבעל (והאבא לעתיד) הגאה.

אחרי שהרופא בדק את העוברון, שזכה לשם צ'ופצ'יק כבר מימיו הראשונים ברחם, מכל זווית אפשרית (inside and out), זכינו לבשורה המשמחת: זו בת! הקטנטונת חובבת הצילום, דאגה לעשות לנו פוזות יפיפיות לאורך הבדיקה, ובסופה יצאנו מחובקים ומחויכים, אוחזים באוצר גדול: מצלמה עמוסת סרטוני וידאו, 2 סטריפים ארוכים של תמונות פוטוגניות של צ'ופצ'יקית הקטנה וידיעה משמחת אחת.

דרישת שלום מהבטן – היד של צ'ופצ'יקית הקטנה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בהמשך היום הפצנו את הבשורה ואפילו קצת תמונות למשפחות, שכמובן התרגשו מאוד (כמעט כמונו). החמים (שלהם כבר נכד ונכדה מבנם הבכור), אמנם מתורגלים אבל עדיין מצפים בכיליון עיניים לקוקיות ולבגדים הוורודים. ואצלי במשפחה? שמחה והילולה. הורי הנרגשים הספיקו תוך יממה להפיץ את התמונות של הקטנה עד לצד השני של העולם, כדי שגם הדודים באמריקה הרחוקה יוכלו להתלהב איתנו – מסתבר שככה זה להיות פורצת הדרך במשפחה.

לפוסט המקורי בסלונה – לחץ כאן

 

בן או בת? העיקר הבריאות!

אחרי שבועות ארוכים של תופעות הריון משונות, שצצו לאורך הדרך והייתי בטוחה שהן בגדר מיתוסים (מנטוס וקולה, עוגה וסלט, גזרים, גלידות וצ'יפס ועוד כל מיני חשקים מוזרים), השבוע סופסוף נגלה מה אני מגדלת בבטן!!!

בשבועות האחרונים פתחנו בסבב הימורים בין בני המשפחה והחברים: החברה הטובה אומרת שזו בת, הזוג עם הבת הטריה בכלל חושב שזה בן ואיתם גם החבר הרווק. חברה נוספת רק הציצה בפניי וקבעה בהחלטיות כי זו בת. ואנחנו, למרות כל הבנות ש"מתבשלות" מסביבנו ואולי דווקא בגלל, אנחנו בטוחים שזה בן – "כי רק בנים יכולים לעשות כל כך הרבה צרות" אמר הבעל בביטחון של "אחד שיודע".

אז החלטנו, כאקט של שעשוע, לפנות אל "שיטות הסבתא" לגילוי מוקדם:

* השיטה: משהו מתוק – אם את מתעוררת כל בוקר עם חשק עז לגלידה, זה סימן שאת נושאת בבטן בת. אם מתחשק לך דווקא אוכל מלוח או חמוץ, זה בן.
* התוצאה שלנו על פי השיטה: ומה אם אחרי העוגה המתוקה נורא בא לי סלט כרוב חמוץ?!

* השיטה: הטבלה הסינית – לפי אמונה עתיקה, מין הילוד תלוי בחודש ההתעברות וגיל האישה בזמן ההתעברות.
* התוצאה שלנו על פי השיטה: החודש אפריל וגילי ה"מופלג" (25), סיפרו לנו שככל הנראה צריך להתחיל לחפש מוהל (או רופא מנתח).

* השיטה: על הפרצוף (והגוף) – אם את מתמלאת פצעונים – האשימי זאת בילדה שבבטנך. אומרים שבנות לוקחות את היופי של אמהותיהן.
* התוצאה שלנו על פי השיטה: כנראה שהעוברה שלי ממש אכזרית…

* השיטה: על הפנים – אם הפנים שלך מתנפחות ומשתנות, בעיקר באזור האף, כנראה שזו בת. אם לחילופין לא ניכר שינוי בתווי פנייך, יש לך בן בבטן.
* התוצאה שלנו על פי השיטה: אז בכל זאת מוהל?!

* השיטה: עם הראש באסלה – סובלת מבחילות, הקאות ועייפות? אומרים שזה סימן לבת. קצת בחילות בוקר או בקרים נטולי בחילות מעידים על בן זכר.
* התוצאה שלנו על פי השיטה: עוברה אכזרית כבר אמרתי?

בקיצור, אחרי חפירות מרובות בנושא, כנראה שעד הסקירה המוקדמת, לא באמת נדע את התשובה וגם אז – שמעתי שהם לפעמים טועים. או כמו שאותן סבתות נוהגות לומר: מה זה משנה בן או בת? העיקר הבריאות! אז בינתיים שיהיה לנו לבריאות (לפחות עד הסקירה, כי אני כבר סופר-סקרנית).

לפוסט המקורי בסלונה – לחץ כאן

הריון ראשון – מזל טוב! את בהריון! או שבעצם…

הריון זה מלחיץ! לא משנה כמה יגידו שזו החוויה הכי "מדהימה", "מהממת" ועוד אי אלו קלישאות, הריון זה פשוט מלחיץ. החיים שלך כמו שהכרת אותם, עומדים להשתנות, שלא לדבר על הגוף שהשתדלת כל כך לתחזק. פתאום את קולטת שלמרות שנורא רצית להיות אמא, את בעצם עדיין ילדה. ילדה קטנה ומפוחדת, מאוד מפוחדת.

אני עכשיו בשבוע 12, או שזה בעצם 13? 12+5 על פי הדוקטור. אישית, עדיין לא הצלחתי להבין איך בכלל סופרים שבועות הריון. מצד אחד הספירה מתחילה כשבועיים לפני שבכלל התעברת, מובן שזה כשלעצמו מאוד הגיוני. מצד שני כל אתרי המחשבונים למיניהם סופרים לפי שבועות עגולים, אז מאיפה בכלל צץ השבוע +? – מסובך.

ניסו להסביר לי שזה "כמו יום הולדת. חודש לפני יום הולדת 26, את עדיין בת 25. 25+11 חודשים", אבל עדיין לא הצלחתי להבין. כי למעשה חודש לפני יום הולדת 26, אני במהלך השנה ה-26 לחיי, אותה אני חותמת בחגיגות יום הולדתי ה-26. אז האם כשאני יומיים לפני שבוע 13 אני בשבוע 12 או בשבוע 13??? בקיצור אני עדיין חושבת שזה מסובך.

ב-28 השבועות שנותרו, אשתף קצת מעלילות ההיריון שלי – הסיפורים שכל המדריכים למיניהם לא מעזים לספר: על ההורמונים שאמורים לעשות אותך "זוהרת" ולמעשה החזירו אותי לגיל 16 (של מישהו אחר, כי אפילו בגיל 16 לא סבלתי כל כך מאקנה).

על בחילות ה"בוקר", שלא ממש יודעות מתי זה בוקר ובאות לבקר מתי שבא להן במשך כ-ל היום. על הכרס הקטנה הזו שצומחת לך, למרות הבטחות השווא שעד חודש חמישי "לא רואים כלום", והמכנסיים שאת כל כך אוהבת, שצפופים עלייך כבר בחודש שלישי (לצערנו לא כולנו גל גדות). על מעטה החשאיות שהכנסת אליה את בעלך וההורים, כדי ש"מי שלא צריך לדעת כרגע – לא ידע".

על התיזוזים בין בדיקות הדם לאולטרא סאונד זה או אחר. חייבת לציין, שחווית האולטרא סאונד מרגשת עד דמעות, ומצד שני עם כל ההורמונים שמשתוללים אצלי בגוף יכול להיות שדמעות זו רק תופעת לוואי?! ועל הלחץ הבלתי נשלט שהעוברון (או עוברונת) יתפתח כמו שצריך, שיהיה בריא ושלא ישכח לקחת סוודר – כיאה לכל אם פולניה (לעתיד).

ובקיצור שיהיה הריון מוצלח.

מזל טוב נולד לך הריון – שני פסים משמחים