הורות לשניים היא לא בדיוק מה שחשבתי. ואולי בעצם כן?
לא מזמן חגגנו שנה שלמה של הורות לשניים. ושרדנו כדי לספר. אני מודה, שום הכנה שבעולם (ובאמת שניסיתי להתכונן לא מעט) לא הכינה אותי לשנה הזו. היו דברים שידעתי, הכרתי. אבל לצד אותם דברים שידעתי, היו גם לא מעט דברים ששכחתי וגם כמה שאולי חבל שלא ידעתי (או בעצם מזל שלא…)
ללא ספק הורות לשניים שונה מהורות לאחד. השינוי הוא גדול מאד. עצום! אמנם לא עבר הרבה זמן מאז שפיצית שלנו היתה בעצמה תינוקת פצפונת, אבל מסתבר שגם אחרי "רק" 3 שנים, לא את הכל זוכרים.
ידעתי שיגיעו ימים מאתגרים. חברה פעם אמרה לי ש"מאתגר" זו המילה המכובסת לקשה. תכלס? צודקת. וכן, גם כאלה ימים חוויתי השנה. כאלה שבסופם רק רציתי לתלוש שיערות ולברוח לאיזה רגע של שקט. לבד בתוך הפוך.
אבל לצידם, אני חייבת להודות שהיו גם לא מעט (אפילו די הרבה) רגעי קסם. כאלה שגרמו לאישלי ולי להסתכל על הילדים ואז זה על זו ולחשוב בקול רם "וואלה! בדיוק בשביל זה עשינו אותם".
הנה כמה מהדברים שלמדתי השנה –
למדתי ש… צריך לדעת לוותר ולשחרר. כן, גם אם לפעמים זה מרגיש שזנחתי את כל עקרונותיי כאדם וכאם. יש משפט שמלווה אותי מאז הפכתי לאמא, שאומר "לבחור את המלחמות שלך". ובינינו, אם זה אומר מלחמה או שפיות נפש, אני בוחרת באפשרות השנייה.
למדתי ש… לפעמים עוגיה היא ארוחת בוקר/צהריים/ערב לגיטימית לגמרי. גם בננה. כן, אני יכולה לעמוד ולטרוח שעות על שלל תופינים ומטעמים ובסופו של דבר לקבל סירוב (אז מה אם הכנתי בדיוק מה שהיא ביקשה). אז אם נחזור רגע לעניין שפיות הנפש, שיאכלו עוגיה, שיאכלו בננה – העיקר שיאכלו כבר משהו, ראבאק!
למדתי ש… לפעמים אפשר לוותר על מקלחות, וזה בסדר. אז חזרנו מאוחר וכולם כבר מותשים, שום דבר לא יקרה אם נוותר על היומית או לכל היותר נחליף אותה במקלחת מגבונים. אף אחד עוד לא מת מזה. נראה לי.
למדתי ש… שנ"צ באוטו זה דבר הגיוני מאד. כי ברור ששניהם ירדמו בדיוק שתי דקות לפני שנגיע הביתה. והרי איך עוד נוכל לתזמן כזה סינכרון מושלם של שנ"צ משפחתי?!
למדתי ש… שני המינים כנראה יעשו פיפי בקשת, בזמן שהחיתול פתוח, בשלב זה או אחר. אבל בעוד בנות שולחות קשת מפוארת לכיוון ההורה המחתל, אצל בנים הקשת תהיה ישר לפרצוף. שלהם עצמם.
למדתי ש… לחתל יכולה להיות משימה לא פשוטה בכלל (בעיקר כשבורחים ממך) וצריך למצוא דרכים יצירתיות. היה שלב שהאישלי הציע להדביק את פיציק עם סקוץ' למשטח ההחתלה. אני להבדיל מצאתי שאפשר לחתל על השטיח, לתת לו לשחק עם (כלומר לנשנש) משחת החתלה או פשוט למצוא חיתול שיקצר את זמן ההחתלה.
למדתי ש… או יותר נכון שכללתי ושידרגתי את אומנות המולטיטסקינג. אם בילדה ראשונה הייתי מכינה לעצמי ארוחת צהריים תוך נדנוד עגלה עם הרגל. בילד שני אפשר לעשות לאחת תסרוקת, בזמן שהשני מחובר לציץ ואפילו תישאר לי יד פנויה כדי לנשנש איזה טוסט בזריז. מכירים את המשחק טוויסטר? אז ברוכים הבאים אל חיי.
למדתי ש… בהורות בכלל ובפרט הורות לשניים, פרטיות היא סוג של משהו קסום ומופלא כזה, שנופל תחת אותה הקטגוריה עם פיית השיניים וסנטה קלאוס. ועכשיו ברצינות, נשבעת שאני לא זוכרת מה זה להתקלח או לשבת בשירותים, בלי ביקור פתע של (לפחות) אחד הילדים.
למדתי ש… זה ממש, אבל ממש כיף לעשות דברים מהבית. שופינג, עבודה ואפילו קוסמטיקאית. הכל מהבית, בזמן שלי, בנוחות ולפעמים אפילו בלי להחליף את הפיג'מה. מושלם.
למדתי ש… אין דבר כזה יותר מדי עייפה. ובכלל עייפות זה לחלשים. כי אפשר לתפור תחפושות לכל המשפחה באישון לילה וגם עם עין אחת עצומה. מה גם שעוד לא מצאתי שום דבר שספל עצום של קפה לא יתקן.
למדתי ש… מותר לשתות קפה בנחת ולהרים רגל על רגל, גם בזמן שהילדים ערים ומחרבים את הבית. כל עוד לא נשקפת לאף אחד מהם סכנת חיים, הכל בסדר ושמישהו ייתן לי את מנת הקפאין שלי – ויפה שעה אחת קודם!
למדתי ש… אחרי שני ילדים, הרווחתי ביושר את הזכות המלאה להקשיב רק לעצמי ולא לסביבה. כן, תמיד אפשר לשמוע הצעות וקולות מסביב (אני בטוחה שכולם רוצים רק בטובתנו), אבל בסופו של דבר להקשיב ר-ק לקול הפנימי. כי הוא יודע הכי טוב.
למדתי ש… לא הייתי מחליפה את הטירוף הזה בעד שום הון שבעולם. ועם כמה שלפעמים קשה לי, אין לי כוחות ואני מותשת, מבט חטוף בשניהם (בעיקר כשהם ישנים) עושה לי ריסטארט למערכת.
למדתי ש… הלב הוא השריר הכי גמיש שיש, כי מצד אחד הוא יכול להתפוצץ מאהבה ומצד שני עדיין יכול להכיל עוד ועוד ממנה. וזה נשמע סותר, אבל זה לא.
למדתי ש... אין על האישלי בעולם כולו. ועם כמה שלפעמים הוא מחרפן אותי (וואו כמה הוא יכול לחרפן אותי), לא יכולתי לבחור שותף טוב יותר לעבור איתו את המסע המטורף הזה.
Exploring Mommy 