אמאל'ה, אני אמא! לשניים…

סיפור הלידה השנייה שלי, הלידה של צ'ופצ'יק. על איך ברגע אחד הלב התרחב והפכתי להיות אמא לשניים…

סיפור הלידה השנייה שלי, מתחיל אי שם לפני שלוש וקצת שנים, בלידה הראשונה, הלידה של הפיצית. לידה שהסתיימה שונה לחלוטין מכפי שדמיינתי. לידה, שרק שנים אחר כך אני מבינה כמה השפיעה עליי – אם בחששות שצצו לאחריה, אם במסקנות שעלו בגינה ואם בהחלטות שקיבלתי בעקבותיה.

בדילוג קליל של שנתיים וכמה חודשים לאחר הלידה ההיא, בה הפכתי לראשונה ל- אמא –

שבוע 8. את ההריון הזה, אני מתחילה בידיעה מוחלטת של מתי התעברתי ומתי אני אמורה ללדת. באופן מפתיע, בדיקת האולטרה סאונד הראשונה מבשרת, שהעובר שגדל לו בפנים "גדול בשבוע" מהתאריך המקורי. מחד הדבר מאוד מוזר לי, שכן זו הפעם היחידה בחיי שאני יודעת בוודאות את מועד הביוץ שלי, ומאידך משמח אותי מאד כי למעשה כרגע "קיצרו" לי את משך ההריון, ביום אחד קפצתי שבוע קדימה – דבר שיהיה לי לרועץ בהמשך הדרך.

במהלך ההריון בין בחילות, להקאות ובין תחושות למיחושים, יש לי גם לא מעט ימים טובים. אני נהנת לראות את הבטן התופחת, מנציחה זאת על בסיס שבועי ואפילו בחודשי ההריון המתקדמים מנציחה זאת באופן מקצועי.

רגעים אחרונים של בטן. צילום – שלי קוטלר

לקראת הלידה כל הזמן בודקת, חוקרת, לומדת ומקבלת החלטות. חולמת על לידה טבעית ופעילה, מייחלת לאפס הפרדה וביות מלא ובסה"כ מגיעה ללידה הזו שקולה ומחושבת, כשאני יודעת בדיוק מה אני רוצה ומתכוונת לדרוש זאת, באסרטיביות נעימה.

שבוע 36. בעוד האיש ואני צופים באיזו תכנית ריאלטי מטופשת בטלוויזיה, אני מקבלת את קריאת ההשכמה הראשונה שלי – צירים כל 20 דקות. פתאום מבינה כמה אני לא מוכנה וממש לא ערוכה. הולכת לישון בתקווה שהצירים ירגעו ומבטיחה לעצמי שכבר בבוקר אנחנו סוגרים את כל הפינות שנשארו – אורזים תיקים לחדר לידה, מסדרים את החדר של הפיצית ובגדול מארגנים את הבית למצב קליטה של ילד נוסף. בבוקר הצירים נעלמים כלא היו, אבל הבטחות צריך לקיים ועד הצהריים הבית מוכן.

שבוע 37. אחרי עוד קצת צירונים לא סדירים, שבאים בערב ונעלמים עד הבוקר, מחליטה לקבוע לעצמי תור לקוסמטיקאית, לפדיקור ולמניקור. מתחשק לי להראות במיטבי לקראת צ'ופצ'יק ובכלל. בנוסף, קצת מקווה שעיסוי מפנק ברגליים יזרז במשהו את הלידה. עם הפיצית, שנולדה בשבוע 38, לא הספקתי לעשות זאת, הפעם אני לא מוותרת. הקוסמטיקאית מבטיחה לי "בעוד שבוע את יולדת". הלוואי והיא צודקת.

מתפנקת אצל הקוסמטיקאית

שבוע 38. על פי הערכת המשקל צ'ופצ'יק שוקל כבר 3.400 ק"ג (אללי לי אללי) ומסתמן מיעוט קל של מי השפיר. הטכנאית מבקשת שאחזור עם התוצאות לרופא שלי ובעל פה מוסיפה, שלא מדובר בממצא בעייתי, אבל יכול להיות שהוא ירצה שאהיה במעקב על כמות מי השפיר.

עם ובלי קשר, אני כבר מתחילה למצות את ה"פורמט" ההריוני שלי. אני והרומבה מנקות את הבית על בסיס יומי (לפעמים מספר פעמים ביום), מתקתקת כביסות ושום כלום לא קורה. מצד אחד מתוסכלת, הפיצית בשלב הזה כבר היתה בחצי הדרך החוצה, "נו, מה קורה איתך ילדון?". מצד שני מתנחמת בכך שלמעשה אני "רק" בשבוע 37.

שבוע 39. אובססיה זה כאן. מה פתאום הוא עוד לא יצא?! הסובבים כבר מתחילים לשאול שאלות, הרי עם כל הצירונים בשבועות האחרונים משהו חייב לזוז, לא? אז זהו שלא. מתחילה להבין למה אומרים שהריון נמשך שמונה חודשים ושנה. החודש האחרון הוא בהחלט אחד הארוכים (והמייאשים) שחוויתי.

29.2 חוזרת לרופא שלי עם תוצאות הערכת המשקל וזה מצידו שולח ל"מעקב הריון בסיכון". לא מבינה למה ומבואסת לגמרי מההחלטה, רואה איך כל חלומותיי על לידה טבעית ופעילה, אפס הפרדה וביות מלא מתנפצים לנגד עיניי. מיואשת ובוכייה מתקשרת למוקדי הריון בסיכון. אין תורים. בסניף בני ברק לא מבינים למה הרופא שולח אליהם ועוד בשבוע 39, אבל מצליחים להשחיל אותי בין התורים ומבקשים שאגיע עוד היום.

מתקשרת לאיש שמיד מפנה את הלו"ז ומצטרף אליי לצהריים במוקד. באולטרה סאונד כמות מים תקינה (הללויה!), במוניטור צירים לא סדירים (לא חדש) ובדיקת רופאה מגלה לי שאני עם פתיחה של 1.5 ומחיקה של 80% (אבל בלידה שנייה זה לא אומר כלום). הרופאה שומעת שאני רוצה כבר ללדת ומציעה לעשות לי סטריפינג, אני מוותרת ומשוחררת הביתה. הכל בסדר שום הריון בסיכון אין פה. נושמת לרווחה.

שבוע 40. 4.3 – יום שישי, תאריך הלידה המשוער (המתוקן) הגיע וצ'ופצ'יק עדיין לא. מוציאה קיטור. 5.3 – יום שבת, אחרי שעד כה כל ניסיונות הזירוז לא צלחו, עושים גיחה לחוף הים. חולצת נעליים ומסתובבת יחפה על החול (אומרים שזה מזרז) והפיצית משכשכת בהתלהבות במים ואוספת בהנאה צדפים על החוף.

יחפה על החול, אומרים שזה מזרז

בערב שוב צירים, מתזמנת כל 15-20 דקות, אבל הפעם מכירה את עצמי וגופי וכבר לגמרי פסימית, יודעת שכרגיל עד הבוקר הם יעלמו. בלילה הצירים מפתיעים אותי, הם אומנם התרחקו אבל לא נעלמו לגמרי. עושה רושם שהם כאן כדי להשאר. 6.3 – יום ראשון, בערב אני מוזמנת לחתונה של חברה ומתלבטת אם ללכת. מחליטה שכן, וצוחקת ביני לבין עצמי שבמקרה הכי "גרוע" המים ירדו ברחבת הריקודים… רוקדת כל הערב ועדיין לא יולדת.

7.3 – יום שני, השעה 5:30 בבוקר וציר חזק מעיר אותי משינה. הולכת לשירותים ותוך כדי מרגישה ציר נוסף. יש לי תחושה שהיום זה היום. מחכה עוד קצת לוודא שהתחושות שלי נכונות ומתזמנת צירים, הם אמנם רחוקים, אבל הפעם אין מקום לספק. בשעה 6:30 מעירה את האיש ומבקשת שיעיר ויארגן את הפיצית לגן, היום יולדים. ממשיכה לתזמן צירים, 3-4 דקות ביניהם והם מצטופפים ומתחזקים. 7:30 משאירים את הפיצית בגן והיא מאחלת לי "יום מקסים" (לו רק ידעה כמה האיחול הזה משמח אותי והיום במיוחד) וממשיכים לבית החולים. פקקים של בוקר זה מעצבן, לעבור צירים בפקקים של בוקר זה סיוט.

8:10 מגיעים סופסוף למיון יולדות, האיש פותח לי תיק בקבלה ובנתיים אני נכנסת לאחיות. האחות שואלת שאלות, אני משתדלת לענות וחוזרת על המנטרה שלי – לידה טבעית בבקשה, אפס הפרדה בבקשה, ביות מלא בבקשה. נכנסים לחדר בדיקה, בדיקת פתיחה (4), מתחברת למוניטור בעמידה (צירים יפים וסדירים מאד). ממשיכה תנועתיות בצירים, הם כל כך צפופים ומתחזקים, שאני בקושי מספיקה לנוח ביניהם.

מבקשת מהאיש שיבדוק מתי מנתקים אותי מהמוניטור, הוא מסורבל ומקשה עליי בתנועתיות ואני רוצה למקלחת. אחרי 45 דקות (שמרגישות כמו נצח), מנתקים אותי מהמוניטור. מאחר וחדר הלידה הטבעי שהיה תפוס עד כה, עדיין לא מוכן, אני נכנסת למקלחת שבחדר הבדיקה. מעבירה את הצירים במים החמים ומרגישה הקלה של ממש. כשהרופא מתפנה אני עוברת אליו לתהליך קבלה – עוד קצת שאלות, חותמת על מסמכים שמאשרים את הלידה הטבעית שאני כל כך רוצה והוא שולח אותי לחדר לידה.

הליכה קצרה וכאובה אל חדרי הלידה, האחיות מסתכלות עליי ואז זו על זו מבולבלות "מי את ומה את עושה פה?" הן תוהות "הרופא שלח אותי לחדר לידה" אני עונה מעט המומה מחוסר התיאום. החדר עדיין לא מוכן ואנחנו עומדים במסדרון. כואב לי, אני רוצה חדר, אני רוצה פרטיות, אני רוצה מקלחת, אני רוצה ללדת. מכניסים אותנו לחדר זמני ריק ואני מעבירה בו עוד קצת צירים. מתחילה להרגיש תחושת לחץ "נו? מה קורה עם האחיות? מה עם החדר?" אני מייבבת לאיש שלי, שבודק עם האחיות "החדר עדיין לא מוכן, אבל יש חדרים אחרים", מוותרת על החדר הטבעי, העיקר שנתקדם כבר ושמישהו יבדוק אותי.

סביב 9:45 נכנסים סופסוף לחדר רגיל. המיילדת, ענת, רוצה לבדוק אותי, אבל בשביל זה אני צריכה לעלות על המיטה. אני כאובה מדי ותוך כדי ציר מדי, מחכה שיעבור ועולה זריז למיטה. ענת בודקת, פתיחה 5. "זהו?!" אני מתפלאה. עם כאלה כאבים ולחץ, הייתי בטוחה שאני מתקדמת יותר. ענת יוצאת מהחדר ואני ממהרת למקלחת, מנסה להעביר את הצירים עם המים החמים ושוב מרגישה לחץ למטה. מיואשת מעצמי ומהגוף שלי, איך עם כאלה כאבים אצליח ללדת כמו שרציתי?!

השעה 10:00 וקצת, ענת חוזרת ואני מתחילה לחשוב על אפידורל. מצד אחד אני רוצה להיות מסוגלת ללכת עם צ'ופצ'יק לתינוקייה ולהיות איתו בכל הבדיקות באפס הפרדה ומצד שני, הכאבים חזקים לי מדי. ענת חוזרת עם הרופאה, ד"ר בירון (אותה אחת מבייביבום) ומעדכנת אותה במצב הכאבים שלי. הן שואלות אם אני רוצה אפידורל, כי אם כן צריך לפתוח וריד כבר עכשיו ולהתחיל לקבל נוזלים. אני מתלבטת אבל בסוף מתייאשת ומבקשת אפידורל, רק שיפסקו הכאבים.

ענת מבקשת שאעלה למיטה והיא תוכל לפתוח וריד ולחבר לנוזלים, ד"ר בירון מזמינה את המרדימה ובנתיים הן מחברות אותי למוניטור. אני לא מסוגלת לשבת בשקט בצירים. הנוזלים מתחילים לטפטף לי אל הוריד, כואב לי ולוחץ לי.

עוברות דקות בודדות וענת בודקת אותי שוב ומבשרת שאני כבר במחיקה מלאה ופתיחה 8, אבל הראש עוד טיפה גבוה. היא מבקשת שבציר הבא "אם לוחץ, תלחצי", כבר אין טעם להרדמה. השעה 10:40 ואני מתחילה ללחוץ, עם הלחיצות הכאב קצת נרגע. השעה 11:10, ענת רואה התקדמות, אבל הקטנצ'יק לא יוצא. "עד 11:30 הוא בחוץ" אני מצהירה ולוחצת בראבאק. אבל הוא סרבן ולא יוצא. מנסים תנוחות נוספות, אבל כלום לא נוח לי.

ממשיכה ללחוץ ומתחילה להתעייף. הצירים נחלשים והם לא מספיק אפקטיביים, ענת מציעה שנוסיף פיטוצין כדי להגביר אותם. אני מסכימה למינון נמוך בשלב זה ואח"כ נראה. הצירים מתגברים ואני ממשיכה ללחוץ. שוב כואב לי נורא ואני מבקשת להפסיק את הפיטוצין, אבל מצד שני סופסוף יש צירים אפקטיביים ללידה.

השעה כבר אחרי 12:00 והקטנצ'יק עדיין לא יצא, אני כבר עייפה ומבקשת מענת וד"ר בירון לעזור לי להוציא אותו. ד"ר בירון בודקת את המנח עם אולטרה סאונד והכל נראה תקין, אבל הכוחות שלי הולכים ונגמרים ובראש אני נזכרת בלידה של הפיצית וכמה אני לא רוצה להגיע להתשה מוחלטת. הן רוצות לתת לי ללחוץ עוד קצת לפני שיתערבו, אבל אחרי קרוב לשעתיים של לחיצות אני זקוקה לעזרתן.

ד"ר בירון מביאה ערכת ואקום בעוצמה חלשה, ואני כבר רואה את האור שבקצה המנהרה. לאט לאט ובזהירות מופתית ד"ר בירון עוזרת לי עם הואקום ובשעה 12:44 קול בכי מתוק נשמע ועליי מונח דרדס חלקלק, חמים ונעים. 3.580 ק"ג של חמידות. אנחנו מבקשים לחכות עם חיתוך חבל הטבור עד שיפסיקו הפעימות וכשזה קורה האיש חותך אותו.

25 דקות של עור לעור, חיבוקים ומישמושים בחדר הלידה ואנחנו עוברים יחד לחדר התאוששות לעוד שעתיים וחצי של בונדינג והנקה (פייר התגעגעתי לזה). ממשיכים שלושתנו יחד באפס הפרדה לתינוקייה לסדרת בדיקות וחיסונים ומשם לאשפוז בביות מלא במחלקת יולדות (העמוסה). המשך השהות עובר בין הנקות (הפיציק יונק מצטיין), לביקורים (כשהביקור של הפיצית מתעלה על כולם), למנוחה והחוויה כל כך מעצימה ומרגשת, כל כך שונה ומתקנת.

זהו זה, רשמית אנחנו משפחה. או בקיצור – אמאל'ה, אני אמא! לשניים…

אמא בפעם השנייה