דצמבר כבר כאן, חודש תשיעי כבר ממש מעבר לפינה. איזו התרגשות!
ההתרגשות, מסתבר, לא פוסחת על אף אחד וגם הסבים והסבתות לעתיד מצטרפים ל"חגיגה". רק אתמול סיפרו לי הורי איך הוציאו מאחסון את כל הבגדים הקטנטנים, הבובות והצעצועים ששימשו אותי בינקותי, ועד כמה הם מצפים לכך שלאחר כביסה הם יזכו לשמש גם את יורשת העצר.
האיש ואני כמובן בעננים. הלא אין מאושרת ממני מכך שאוטוטו צ'ופצ'יקית הקטנה מצטרפת אלינו והופכת אותנו למשפחה של ממש, עם זאת אני עדיין מתקשה לעכל את העובדה שאוטוטו אני אמא. אני? אמא?! אמא!!!
מצד אחד זה מרגיש כל כך קרוב
מתחילה להילחץ, פתאום מבינה שיש עוד כל כך הרבה מה להכין, לארגן, לסדר ולהספיק לפני שהיא מגיעה אלינו והזמן שעומד לרשותנו הולך ומתקצר. אז התחלנו עם החדר שלה והוא קורם עור וגידים:
וילונות וכריות נוי (שנתפרו על פי הזמנה מיוחדת) – צ'ק
מיטה (שעברה אלינו בירושה) – צ'ק
שידת החתלה (משופצת למשעי – צבע חדש + ידיות) – צ'ק
עריסה נצמדת (מעשה ידיו של הבעל הכישרוני) – צ'ק
העגלה הוזמנה מבעוד מועד וכך גם האמבטיה, קניות קטנות לימים הראשונים התחלנו לעשות. עכשיו כל שנותר הוא להכין את כל הדברים (קטנים כגדולים) שמסביב – כלי מיטה, בגדים, חיתולים, בקבוקים והרשימה עוד ארוכה.
ומצד שני יש עוד כל כך הרבה זמן
הרי בינינו, ברור לי שבסוף צ'ופצ'יקית תחכה עד לרגע האחרון, דהיינו שבוע 42, כדי להגיח לעולם. אז מה עושים אם כבר עכשיו ממש – כבד לי, קשה לי, עייף לי, כואב לי, גדול לי, עגול לי, צורב לי, לוחץ לי? נראה שאין הרבה ברירה, חוץ מאשר לחכות, לצפות ולהמתין בסבלנות (או בחוסר סבלנות) – ובעיקר להתחיל להתכונן נפשית לבואה של הנסיכה.
לפוסט המקורי בסלונה – לחץ כאן
Exploring Mommy 